החלטה בתיק ע"א 136/14

1.             לפני בקשה למתן סעד זמני, שיורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה, או cornucopia) להימנע מעשיית דיספוזיציה בזכויותיה ב-14 חניות המוצמדות לתתי חלקה 28 ו-41  בחלקה 85 גוש 6420, המצויות בבית "לומיר" שברחוב משכית 22 בהרצליה (כאשר 7 מהן, המסומנות בתשריט רישום הבית המשותף באותיות: כז'-לג', מוצמדות לתת חלקה 28; ו-7 מהן, המסומנות בתשריט רישום הבית המשותף באותיות: כו', לה'-לט' ו-סט', מוצמדות לתת-חלקה 41; (להלן: החניות)), וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), ב-ת"א 1941/08, מתאריך 3.12.2013.

           נוסף על כך עותרת המבקשת גם לעיכוב ביצוע תשלום דמי השימוש, בסך של 545,660 ש"ח (נכון למועד מתן פסק הדין; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.4.2010), שנפסקו לטובת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, וכן לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות-המשפט, בסך של 40,000 ש"ח, שהושתו עליה - ואף זאת עד להכרעה בערעור.

           יוער כבר עתה כי המשיבה הודיעה שהיא מסכימה לעיכוב ביצוע רישום הזכויות בחניות שבמחלוקת על שמה, בפנקסי רישום המקרקעין, עד למתן פסק הדין בערעור, שכן הליכי הרישום צפויים, ממילא, להימשך זמן מה (זאת מאחר שלעת הזו הזכויות בחניות רשומות על שמה של המבקשת).

           אפתח בהצגת הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

רקע

2.             בתאריך 6.11.1992, בטרם שנרשם "בית לומיר" כבית משותף, רכשה חברת יעקבקיבא (להלן: יעקבקיבא) שתי יחידות (לימים תתי חלקות 28 ו-41), שאליהן הוצמדו 15 חניות (להלן: הסכם 92, ו-היחידות, בהתאמה). הרכישה בוצעה באמצעות אשראי שניתן ליעקבקיבא על ידי המשיב 3 (להלן: הבנק). בהמשך חתמה יעקבקיבא על אגרת-חוב, שלפיה שעבדה לטובת הבנק את כל זכויותיה ביחידות שנרכשו על ידה בהסכם 92 (להלן: האג"ח). 

3.             בשנת 1999 רכשה יעקבקיבא 14 חניות נוספות ב"בית לומיר", וביקשה להצמידן ליחידות שנרכשו על ידה בהסכם 92 (להלן: הסכם 99 ו-החניות הנוספות, בהתאמה). ואכן, בשנת 2002 נרשם "בית לומיר" כבית משותף, ותתי החלקות 28 ו-41 נרשמו על שם יעקבקיבא. לחלקה 28 הוצמדו 14 חניות (7 על פי הסכם 92 ו-7 על פי הסכם 99) ולחלקה 41 הוצמדו 15 חניות (8 על פי הסכם 92 ו-7 על פי הסכם 99). על כל זכויות יעקבקיבא בתתי-החלקות הנ"ל נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק מכוח השעבוד. בהמשך נרשמו הזכויות בתתי החלקות האמורות, על החניות שהוצמדו אליהן בהתאם לשני ההסכמים - על שמה של יעקבקיבא.

4.             בשנת 2004 פעל הבנק בלשכת ההוצאה לפועל למימוש האג"ח ולמינוי כונס מטעמו, וזאת בשל אי-פרעון חובה של יעקבקיבא לבנק. במסגרת הליכי המימוש, בשנת 2006, רכשה המבקשת מהכונס (באמצעות חברה אחרת, שהמבקשת באה, לימים, בנעליה), את זכויותיה של יעקבקיבא ביחידות שהועמדו למכירה, שילמה את התמורה שנדרשה בעבורן - וקיבלה את החזקה בהן. בתאריך 17.1.2007 העבירה המבקשת את זכויותיה של יעקבקיבא ביחידות שהיו בבעלותה (לרבות החניות הנוספות שהוצמדו ליחידות על פי הסכם 99), על שמה, בלשכת רישום המקרקעין.

           יוער כבר עתה כי בבקשה לאישור המכר, שהוגשה לראש ההוצאה-לפועל, בתאריך 16.3.2006, צוין במפורש כי הזכויות שנמכרו בהליך הכינוס היו: "שתי יחידות בקומה א' (מעל לקומת הקרקע) של הבנין... אליהן יהיו צמודים 15 מקומות חניה המסומנים בתכנית במס' 17-3 (כולל)". עוד יוער כי תחת הצהרות הקונה בהסכם המכר שנחתם בתאריך 8.6.2006 בין המבקשת לבין הכונס - נזכר הסכם 92 (לבדו) כהסכם שמכוחו רכשה יעקבקיבא את זכויותיה בנכס הנמכר (ראו: שם, בסעיף 4). 

5.             בתאריך 19.8.2007 (בחלוף כ-7 חודשים ממועד רישום הזכויות ביחידות על שמה של המבקשת), פנתה המשיבה - שהיא חברה זרה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים - למבקשת בטענה כי 14 החניות הנוספות נרכשו על-ידה מיעקבקיבא כבר בשנת 2004, ועל כן היא בעלת הזכויות בהן. בתוך-כך ביקשה המשיבה מהמבקשת לשתף עימה פעולה על מנת להביא לתיקון הרישום כך שיבטא את מצב הזכויות בחניות לאשורו. יוער כי על ההסכם שמכוחו טענה המשיבה כי היא בעלת הזכויות בחניות, חתם מנהלה של המשיבה - אשר היה באותה התקופה גם מנהלה של יעקבקיבא - בשמן של שתי החברות. 

6.             המבקשת סירבה לדרישותיה של המשיבה, ובעקבות כך הגישה המשיבה לבית המשפט קמא הנכבד תובענה למתן סעד הצהרתי שלפיו היא בעלת הזכויות בחניות שבמחלוקת ורשאית להירשם כבעליהן. כן התבקש בית המשפט קמא הנכבד להורות על הצמדתן של החניות שבמחלוקת לתת-חלקה 1 בחלקה 85, אשר המשיבה היא הבעלים הרשומה שלה. בנוסף עתרה המשיבה לסילוק-ידה של המבקשת מן החניות, וכן ביקשה לחייב את המבקשת בשכר ראוי בגין השימוש שנעשה על-ידה בחניות שבמחלוקת מאז חודש יוני 2006, ולחילופין את שוויון בסך 1.2 מיליון ש"ח.

           המבקשת טענה מצידה כי החניות שבמחלוקת הן חלק מהשעבוד שרבץ על נכסי יעקבקיבא וכי היא רכשה את הזכויות בהן מכונס הנכסים, בהסתמך על המצגים שהוצגו בפניה על ידי הכונס והבנק, שלפיהם הן חלק מן הממכר. בתוך-כך, הגישה המבקשת גם הודעת צד ג' כנגד המשיבים 3-2 בטענה כי אם תתקבל התובענה נגדה, יהא עליהם לשפותה בגין הוצאותיה ונזקיה, שכן הכונס מטעם הבנק הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו במסגרת הליך הכינוס, ולא הבהיר לנתבעת כי החניות שבמחלוקת אינן חלק מן הממכר.

           בתגובה להודעה לצד ג' טענו הכונס והבנק כי המבקשת ידעה היטב שהיא רוכשת אך ורק את 15 המניות של יעקבקיבא אשר שועבדו לבנק על פי האג"ח, אך לא את 14 החניות שבמחלוקת, אשר מעולם לא שועבדו לבנק. 

פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד

7.             בית המשפט קמא הנכבד קיבל את תביעתה של cornucopia במלואה ודחה את ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד המשיבים 3-2. בין היתר קבע בית המשפט קמא הנכבד בפסק דינו כך:

"מן העדויות שלפני עולה תמונה ברורה - כל כך ברורה, עד כי לא יכול להיות ספק שהנתבעת [המבקשת כאן - ח"מ] היתה מודעת לה לפני שרכשה את הנכס מהכונס... השעבוד כלל אך ורק את 15 החניות שרכשה יעקבקיבא בשנת 1992. מן הראיות עולה בבירור כי עובדה פשוטה ואלמנטרית זו, שמנעה כל אפשרות למכירת 14 החניות הנוספות לנתבעת, היתה ברורה לפני חתימת הסכם המכר שבין הכונס לנתבעת לכל הצדדים, כולל לנתבעת" (ראו: שם, בפיסקה 18).

וכן:

"הנתבעת [המבקשת כאן - ח"מ] לא היתה יכולה לרכוש מן הבנק את הזכויות בחניות גם אם אלו היו נותרות בבעלותה של יעקבקיבא, וזאת משום שהכונס לא יכול היה למכור זכויות של יעקבקיבא שלא שועבדו לבנק. ניתן רק לתהות מדוע יש צורך בפסק דין זה, כדי להבהיר לנתבעת נקודה פשוטה זו". (ראו: שם, בפיסקה 34).

ולסיכום: